פסק-דין בתיק על"ח 52475-12-13

1.         לפניי ערעור על החלטה מיום 19.12.13 של ועדת הערר על פי סעיף 43 לחוק שירות התעסוקה התשי"ט - 1959 אשר קבעה כי המערערת סירבה לעבודה אליה הופנתה בחודש נובמבר 2013 (להלן - הוועדה).

2.         השתלשלות העובדות הרלוונטיות לענייננו - נ

א.         בחודש יולי 2013, ועדת כושר קבעה כי למערערת מגבלות רפואיות כלהלן - "נגישות לארוחות מסודרות וללא הרמת משאות 7.5 ק"ג" וזאת בשל מחלות הסוכרת והאנמיה מהן סובלת המערערת.

ב.         המערערת נשלחה, ביום 14.11.13, לעבודת ניקיון בחברת המשק"ם.

ג.          לאחר שהמעסיק ראיין את המערערת כתב, על גבי טופס ההפניה - "לדברי נורית מצבה הבריאותי קשה".

ד.         לאור תשובת המעסיק, נרשם למערערת סירוב לעבודה.

ה.         ערר שהגישה המערערת על ההחלטה לרשום לה סירוב נדחה בנימוק -

"התרשמותנו הינה כי העוררת כלל לא ניגשה על מנת להתקבל לעבודה אלא רק "כדי להחתים הטפסים", כפי דברי בעלה בעצמו, ואמנם התרשמנו ממצוקה אישית סוציאלית כלכלית ונפשית קשה אצל העוררת, אך אין תימוכין לסירובה בממצאי הועדה הרפואית, שקבעה כי יכולה לעבוד בכל עבודה פרט לכזו הכוללת הרמת משאות מעל 7.5. ק"ג, ותוך נגישות לארוחות מסודרות [ככל הנראה בהקשר למחלת הסוכרת]. אין מנוס בשלב זה מדחיית הערר. יחד עם זאת, אם בידי העוררת יהיו מסמכים רפואיים חדשים ו/או החלטה על נכות מן הביטוח הלאומי, כפי שטענה שאמורה להתקבל לגביה, תוכל לפנות ללשכה ולבקש עיון מחדש בוועדה הרפואית, כולל בהחלטת הסירוב אם יתברר רטרואקטיבית שאכן העבודה לא התאימה לה מבחינה רפואית..."

ו.          מכאן הערעור מושא פסק הדין.

3.         טענות המערערת בתמצית -

א.         המערערת התייצבה בשירות התעסוקה והודיעה לפקיד כי הייתה בוועדה רפואית בתל השומר יומיים קודם לכן. הפקיד לא הקשיב לדבריה והפנה אותה למקום עבודה בקרית גת.

ב.         המערערת נסעה בלוויית בעלה למקום העבודה אליו הופנתה, ויחד חיפשו את מקום הריאיון.

ג.          כאשר הגיעה למקום הריאיון, פגשה המערערת את הבעלים, הוא שאל אותה לשלומה והיא השיבה כי היא "קצת לא מרגישה טוב". לאור דבריה, נטל המעסיק את טופס ההפניה וכתב כי המערערת אמרה שמצבה קשה, זאת על אף שהמערערת כלל לא אמרה שהיא מסרבת או לא מעוניינת לעבוד. 

ד.         המערערת חשה באותו מועד טשטוש ועייפות אולי בשל נפילת סוכר וגם בגלל שהייתה בתל-השומר - אולי הכל השפיע עליה.

4.          טענות המשיב בתמצית -

א.         המעסיק לא בדה מלבו את הדברים ולא סתם רשם בטופס ההפניה שהמערערת אמרה לו שמצבה הבריאותי קשה.  מדובר בדברים שאמרה לו המערערת. 

ב.         המערערת לא הוכיחה כי ביום ההפניה הייתה לה בעיה רפואית מיוחדת. לא נאמר גם כי בבדיקה בתל השומר טשטשו אותה או שעברה טיפול שיכול היה לגרום לה לאי נוחות.

ג.          בדרך שהמערערת בחרה להציג עצמה מול המעסיק, כשמדובר ב"משקם", כמי שמרגישה לא טוב,  לא היה כל סיכוי שתתקבל לעבודה. היה מצופה מהמערערת שתציג לפני המעסיק את המגבלות שנקבעו לה על ידי ועדת כושר עבודה ועל בסיס זה  הוא זה שהיה צריך להחליט אם היא מתאימה לו או לא.

ד.         ועדת הערר אפשרה למערערת להשלים חומר רפואי ככל שהיה בידה חומר כזה, אולם על אף שחלפו חודשיים ממועד הוועדה, לא הציגה המערערת חומר רפואי נוסף או החלטה של המוסד לביטוח לאומי על החמרה במצבה ביחס למצבה בחודש יולי 2013 עת עמדה בפני ועדת כושר עבודה. לאור האמור, יש להותיר את החלטת ועדת הערר על כנה.